<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידיהן של גוים שלשה ימים, הן (ו)[בלא] אידיהן, אסור לשאת ולתת עמהן דבר המתקיים, ואם נשא ונתן מותר, אבל ביום אידיהן אם נשא ונתן אסור. לפורען ולפרוע מהן, ר' יהושע בן קרחה אומר מלוה על פה נפרעין מהן, והלכתא כותיה.
<h2>דף ח.</h2>
והלכה כר' יוחנן דאמר קלנדא אינא אסורה אלא לעובדיה [בלבד]. תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי ע"ז בטהרה הן, כיצד גוי שעושה משתה לבנו וזימן את כל היהודים שבעירו אע"פ שאוכלין ושותין משלהן והוא עומד ומשקה עליהם מעלה עליהן הב"ה כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו בשעת קריאה. [ח' ע"ב] כל תלתין יומין בין אמר ליה מחמת הלולא בין לא אמר ליה מחמת הלולא אסור, מכאן ואילך אי אמר ליה מחמת הלולא אסור, ואי לא אמר ליה מחמת הלולא שרי. וכי אמר ליה מחמת הלולא עד אימת, אמר רב פפא עד תריסר ירחי שתא, ומעיקרא מאימת [אמר רב פפא] מכי רמו שערי באסינתא.
<h2>דף יב.</h2>
שורפין [י"א ע"א] על המלכים ועל הנשיאים ולא מדרכי האמורי. עיר [י"א ע"ב] שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר וכו'. עיר שיש בה ע"ז [י"ב ע"ב] והיו בה חנויות מעוטרות וכו'. והלכה כרבי יוחנן דאמר [י"ג ע"א] בין נהנה בין מהנה אסור. עיר שיש בה ע"ז] אסור ליכנס לתוכה [י"ב ע"א] בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום. ישב לו קוץ בפני ע"ז לא ישוח ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לע"ז, ואם אינו נראה כמשתחוה מותר [וכו']. פרצופות המקלחות מים הרי זה לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לע"ז, כיוצא בו לא יניח פיו על פי הסילון וישתה מפני הסכנה, מאי סכנה, סכנת עלוקה.
<h2>דף יג.</h2>
תניא רבי נתן אומר יום שע"ז מנחת בו את המכס [ע"ז י"ג ע"א], כלומר שהיה מנהג באותו עת שהיו מניחים את המכס מפני ע"ז, ואותו יום היו מכריזין ואומרים כל מי שיטול עטרה ויניח בראשו ובראש חמורו יניחו לו את המכס, והאי הכרזה שעושין העטרה לאו לקילון ע"ז קמיכוני אלא לסימנא בעלמא להכיר בין גוי לישראל, כי לגוים מניחים המכס ואין מניחין אותו לישראל כלל, אבל אין בהנחת עטרה שום זכר לע"ז, הלכך ליכא במילתא אלא חדא איסורא שאם יניח נמצא נהנה לא יניח נמצא מהנה. מכאן אמרו הנושא והנותן ביריד של גוים, שלוקחות הע"ז מכס מכל ישראל שישא ויתן באותו שוק, בהמה תעקר וכו'. והכי [רווחא] שמעתתא להאי פירושא, כי זה שמכריזין כל שהוא נוטל עטרה ומניח בראשו ובראש חמורו לאו משום זכר ע"ז קא מכוני אלא להכיר בין ישראל לגוים. ואיפשר דהוה באותו עת מנהגא שעושים הגוים בראשיהם ובראש חמוריהם מה שאין עושין ישראל, ובכל עת נמי יש שינוי בין מלבושי ישראל ותקוניהם למלבושי גוים ותקוניהם, וכמו כן בירידיהם [ברכיבתן] ובתקון רכיבתן, ועל זו הדרך סלקא זו השמועה. והאי דאצטריכינון לפרושי הני מילי מפני ששמענו שיש מנהגות קשים בכל ארץ אדום ומלכות חייבת שיש בה מקומות הרבה בגלות צרפת שלא יוכל ישראל לעבור ממקום למקום ומעיר לעיר שדרין [בה] ישראל אלא אם אינו מתנכר עצמו באותן המלבושים שנוהגים בהם הגוים. וענין המלבושים אין איסורם חמור כל כך לענין הצלה, אבל יש להן עדיין מנהגות אחרים שהגוים הולכים בעצים ובכלים ידועים, ואותן שהולכין באותן הכלים אינן אלא בני אדם ידועין שהולכין לתרפות והולכין מטעות לטעות בדרך רחוקה, אבל מי שאינו הולך לתרפות לא יוליך אותן העצים [ואותן האבנים] והכלים, והרי הדבר ידוע ביניהם שיש להם ליסטים בדרכים או מלכות שמקפדת על חברתה ששוללים ובוזזים את העוברים ואת השבים, ויש הרבה באותן השוללים שמניחין מי שמהלך באותן עצים וכלים על שום יראתם וטעותם ואין נוטלים מהם כלום. ולעניות דעתין חזי לן שאסור לעבור לבר ישראל עם אותם כלים ממקום למקום בחזקת גוי, וכאלו כופרים בעקר אותן שעושים כן, ומי הכניסן בצער הזה לשום [סחורה ולשום] הנאת ממון, דהא תינח מי שהוא לבדו במקום גוים והוא מסוכן בנפשו אע"פ שאסור עושה משום סכנת נפשות, אבל מי שמשים עצמו באותן הדרכים ומציל עצמו באותן הכלים ודאי אסור גדול הוא, וכל שכן לתפור צורת הצלוב בבגדו שחדשו מלכות הרשעה שאסורו חמור וקרוב להיות כופר בעיקר. ואין לך דבר שעומד בפני פקוח הנפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד [סנהדרין ע"ד ע"א], ובשעת השמד אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ושלא בשעת השמד לא אמרן אלא בצנעה אבל בפרהסיא שהן עשרה וכולהו ישראל יהרג ואל יעבור. והא אסתר פרהסיא הואי, אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה, כמו קרקע עולם שהוא נדוש לעוברים ושבים בעל כרחו כך אסתר. רבא אמר להנאת עצמן שַני, ואפילו בפרהסיא להנאת עצמן שרי, ואזדא רבא לטעמיה וכו'. וישראל מצוין על קדושת השם וגוים אינם מצוין דכתב לדבר הזה יסלח ה' לעבדיך וגו'. ובפסקא הכי, והלכתא כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד, שאר עבירות נמי לא אמרן אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד יהרג ואל יעבור מפני קדוש השם וקרינן ביה ולא תחללו את שם קדשי, ושלא בשעת השמד נמי לא אמרן אלא בצנעה, אבל בפרהסיא אית ביה קדוש השם וקרינן ביה ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בנ"י, ואפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. וע"ז וג"ע וש"ד אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור, שאר עבירות נמי דלאו להנאתו בפרהסיא יהרג ואל יעבור, ולהנאתו אפילו בפרהסיא יעבור ואל יהרג ואפילו ע"ז כגון קוקי ודמונקי דפלחין לבי נורא, ובשעת השמד אפילו כל עבירות [ואפילו בצנעה] יהרג ואל יעבור. כי אתא [פסחים כ"ה ע"א] רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, ואפילו איכא סכנה דתניא ר' אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך וכו'. וכתב נמי הכי לפני אידיהן של גוים ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם, ואסור למכור להם כל דבר שהוא לצורך יום אידם ואסור לשגר להם דורון ביום אידם וביום הלולא דבריה. ואסור לאכול עמו ביום אידו וביום שמחתו וביום שמחת [בנו]. ומקום שקובעים בו שווקים לע"ז ובאים סוחרים מכל המקומות לשם ועושין סחורה וכשנפטרין גובין מהם מכס לשום ע"ז והשוק נקרא על שמה אסור לבר ישראל לילך לשם לסחורה, וכבר אמרו רבותינו הנושא ונותן בשוק ע"ז בהמה תעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, ומעות וכלי מתכת יוליך לים המלח. ולא שנא תגר ולא שנא בעל הבית קבוע [ע"ז י"ג ע"ב] כשהם נותנים מכס לע"ז כולן אסורים, אבל בעה"ב שאינו קבוע מותר, ואם נקרא שוק של ע"ז ואין נותנין מכס לע"ז כולן מותרין.
<h2>דף יג:</h2>
ואלו דברים אסורין למכור לגוים אצטרובלין וכו' ושאר כל הדברים סתמא, דקאמר [חיטי] חורתא, מותר, פירושן, דאמר לע"ז, אסור. [י"ד ע"ב] ומקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרים וכו', [ט"ו ע"א] ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה גזירה משום שכירות ומשום שאלה ומשום נסיוני, ואי הוי ספסירא שרי דהא לא ידעא לקליה דאזלא מחמתיה, וספסירא דלפי שעתא הוא לא מושיל ולא מוגר, ועוד דחיישינן דלא ליגלו מומא. רב הונא זבן פרה לגוי דאימר לשחיטה זבנה, ומשמע דכי אסרי רבנן היכא דא"ל בפירוש למלאכה בעינא לה.
<h2>דף טו:</h2>
וכשם שאסור למכור לגוים כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי היכא דבעי לה למלאכה. ת"ר אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים זכרים אצל זכרים וכו', ות"ר אין מוכרים להם כלי זיין וכו', וכשם שאסור למכור לגוי כך אסור למכור לליסטים ישראל. ת"ר אין מוכרין להם תריסין וי"א מוכרין, והלכה כי"א דכי שלים זייניהו מערק ערקי. אמר רב אדא בר אהבה אין מוכרים להם עששיות של ברזל, ואמר רב זביד בפרזלא הינדואה, והאידנא דקא מזבנינן, [אמר] רב אשי לפרסאי דמגנו עלוון. בן בתירא מתיר בסוס ואמר ר' יוחנן הלכה כבן בתירא. אין מוכרים להם דובין ואריות וכו'. אמר רב חנן בר רבא חיה גסה הרי היא כבהמה (גסה) [דקה] לפירכוס אבל לא למכירה, וכן הלכתא. הרחק מעליה דרכך זו מינות [והרשות], ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה, וכמה, אמר רב חסדא ד' אמות.
<h2>דף יט:</h2>
ת"ר ההולך לאצטדינון וכו'. כי רבים חללים הפילה [י"ט ע"ב] זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה, ועד כמה, עד ארבעין שנין. הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה, וא"ר אלעזר ואם בנה שכרו מותר, דע"ז מאן גרים [לה] מכוש האחרון ולית ביה שוה פרוטה, אלמא קסבר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף הלכך שכירות אינה אסור[ה] בהנאה, אבל ישראל אסור לבנותה לכתחלה בין בשכר בין בחנם בין בע"ז בין במשמשיה. ומלבושים שנעשו מתחלה לשאר בני אדם ורוצים הכומרים לקנותם לשמש בהם לע"ז יש מקילין ויש מחמירין. ולעניות דעתין הן בכלל מה שאמרה המשנה [י"ג ע"ב] ושאר כל הדברים סתמא מותר ופירושן אסור, שאם אינו מזכיר בפירוש לע"ז מותר. ויש שמחמירין [כי] יש בגדים ידועים שקונין אותן לכסות הבמה הרי הן בכלל אלו דברים שאסור למכור לגוים, אבל בגדים שאין נעשים לבמה אלא לכומרים המשמשין ליתנייהו בזה הכלל ומותר למוכרן לכומרים.
אין מוכרים להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ, ר' יהודה אומר מוכר הוא ע"מ לקוץ. [כ' ע"ב] ת"ר אילן ע"מ לקוץ וקוצץ דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר אינו מוכר להם אלא קצוצה, שחת ע"מ לגזוז וגוזז דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר אינו מוכר אלא גזוזה, בהמה ע"מ לשחוט ושוחט דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר אינו מוכר אלא שחוטה. ובכולהון הלכה כר' מאיר, דסתם לן תנא כותיה.
<h2>דף כא.</h2>
אין משכירין [להם] בתים בא"י וכו', והלכה כר' יוסי ובלבד שלא יעשנה שכונה, ואין שכונה פחותה משלשה בני אדם. אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז וכת' לא תביא תועבה אל ביתיך, ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ וכו', וכבר מפורש זה בהלכות שבת.
<h2>דף כז.</h2>
אין מעמידין [כ"ב ע"א] בהמה בפונדקאות של גוים וכו', וכל הנהו הלכתי דאין מעמידין לא מצאתי בהן חדוש אלא כמו שהן בהלכות, אך כתב הרב דהא דתנן מתרפאין מהן רפוי ממון אבל לא רפוי נפשות, רפוי ממון בהמתו, רפוי נפשות גופו, והיינו דאמר רב יהודה אמר רב אפילו רבדא דכוסילתא לא מתסינן מיניהו, כלומר דאפילו דבר שאין בו סכנה אסור להתרפאות מהן. והדר כתב כל מכה של חלל אין מתרפאין מהן, וכל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן, אבל דבר שאין בו של סכנה מתרפאין מהן, והא ודאי פליגא על הא דרב יהודה אמר רב. ותו כתב קא סבר(י) אוכל נבלות להכעיס מין הוא, שמעינן מיהא דלדברי הכל אוכל נבלות להכעיס לא קרינן ביה לכל אבידת אחיך ומורידין ולא מעלין. והדר מייתי פלוגתא דרב אחא ורבינא דאיתמר משומד פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אוכל נבלה לתיאבון משומד וקרינן ביה לכל אבידת אחיך, להכעיס מין, ומורידין אבל לא מעלין, וחד אמר להכעיס נמי משומד הוי, ואיזהו מין [זה] העובד ע"ז, וק"ל הלכה כדברי המקל. ולפי דעת הרב משמע דמאן דאמר להכעיס מין הוא, הוא המקל שמתירו להורידו, דאי לאו הכי קשיא לדבריו הלכתא אהלכתא.
<h2>דף כז:</h2>
והנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו פלוגתא דאביי ורבא [פסחים כ"ה ע"ב], ועלתה בתיובתא לישנא קמא דרבא, דודאי איפשר ולא מכוין שרי, והלכתא כרבא כלישנא בתרא דלא אפשר וקמכוין אסור.
<h2>דף לח.</h2>
ולא נתברר לן היכי הילכתא בבירור בהני תרי לישני, כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים [ולישנא אחרינא כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי גוים] אלא מדחזינן בהרבה מקומות בסוגיית התלמוד [ל"ח ע"ב, ל"ט ע"ב] למאי ניחוש לה אי משום בשולי גוים נאכל כמות שהוא חי הוא, משמע דהכי הלכתא.
אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בשולי גוים. ומתרץ בגמרא דהא דאמרי' הא אין בו כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בשולי גוים, כגון דאותביה ישראל בסלתא שקודם שנתבשל כמאכל בן דרוסאי סלקו ישראל מן האור ואותביה בסלתא ובא גוי והחזירו דיש בו משום בשולי גוים ונעשה כל בשולו ביד גוי, כיון שלא היה ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי וסלקו קודם שיהיה כמאכל בן דרוסאי, אבל אם הניחו ישראל על האור ולא סלקו אע"פ שעשה הגוי הכל אחר כן מותר, שכיון שהניחו ישראל על האור היה מתבשל מאליו שהרי לא סלקו, אע"פ שמה שעשה בו ישראל לא היה כמאכל בן דרוסאי [שרי], כדאמרי' גבי פת שגר גוי ואפה ישראל אי נמי שגר ישראל ואפה גוי אי נמי שגר גוי ואפה גוי ואתי ישראל וחתי חתויי שפיר דמי, אבל הא דבעי' ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי שקודם שיהא כמאכל בן דרוסאי שקליה ישראל ואותביה בסילתא ואתא גוי ואותביה בתנורא שהכל נעשה ע"י הגוי [אסור]. תניא מניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא גוי ומהפך בו עד שיבא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש, שופתת אשה קדירה ע"ג כירה ובאה גויה ומגיסה בה עד שתצא מבית המרחץ או עד שתבא מן השוק ואינה חוששת. וחזי לן לעניות דעתין דהא דאמרי' עד שתצא מבית המרחץ או עד שתבא מן השוק לא שתניח הקדירה ביד גוי או גויה לבדה, אלא בזמן שיש עליהן שומר ישראל, אי נמי בקדירה טוחה ומסומנת בסימן, אבל הבשר בקדירה פתוחה לא שרי למיעבד הכי מכמה אנפי, חדא דק"ל בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, ועוד דאיכא למיחש לגוים משום תערובות [איסור, ואע"ג דאיכא סימנא בבשרא לאו מילתא היא חדא משום תערובות] וחדא שאין סימן לבשר מבושל שעשוי הסימן להשתנות מחמת הבישול, ואין לך סימן לבשר מבושל בקדירה אלא בזמן שהיא טוחה פיה בטיט או בבצק או בזולתו ויש בה סימן שסובבות פיה באותה טיחה. ויש מנהג משונה בקצת ארץ אדום שמניחין הקדרות שלהן לשפחותיהן עד שחוזרות מבית הכנסת ומניחות אותן בלא סימן ואומרות כי השפחות נקיות ויש בהן נאמנות, ועוד שאין מצוי בידן בשר נבלה. [והא מילתא טעותא היא ולית לה עקר כי אין אמונה בגוים, ואי משום שאין מצוי בידן בשר נבלה] ולא מחזקינן איסורא, הא אמרי' דבשר כיון שנתעלם מן העין אסור, ועוד מי יימר דאין מצוי אצלן [בשר נבלה], הרי כמה נבלות וטרפות מצויות בכל העיר, ואי משום דלא מחזקינן איסורא לא אמרי' בכי האי מילתא לא מחזקינן איסורא (לכתחלה), ואפילו אם ת"ל דאמרי' בכי האי מלתא לא מחזקינן איסורא, הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא. הלכך מתחזי לן מכל פנים דאסור לעשות כן להניח הקדירה כלל בלא שמור עד שתהא הקדירה טוחה ומסומנת כדאמרי' לעיל.
<h2>דף לח:</h2>
ובפסקא ופורני שניסקת ע"י גוי ואין שם מלאכת ישראל כל עיקר לא נתינת עצים ולא שגירה ולא אפייה ולא רדייה לא בהתחלה ולא בגמירה ודאי יש בו משום בשולי גוים. ופורני גדולה של ישראל בעיר שכולה ישראל והביא בעל הפורני גוי נחתום והעמיד בה, אותן ישראל שאופין בה אם עושין כמו שאמרו חכמים האי רפתא שגר גוי ואפה ישראל שגר ישראל ואפה גוי [אי נמי שגר גוי ואפי גוי ואתי ישראל וחתי אחתויי] שרי, ואי לא אסיר.
דג מליח וביצה צלוייה חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר, והלכתא כר' יוחנן דאסר בביצה צלוייה כדקבע אביי דתניא כותיה בהאי מתניתא דהקפרסין והקפלוטות, אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו, דהוו להו רבים לגבי יחיד, ועוד דר' יוחנן תלמיד הוא לגבי חזקיה ובר קפרא. ופלוגתא דחזקיה ור' יוחנן בדג מליח וביצה צלוייה ומשום בשולי [גוים] הוא דפליגי, אבל בביצה מבושלת לא פליגי, ואצטריכנן לפרושי היכא דבשיל גוי ביצה בקדירה של גיעולי גוים ומבשלה במים ומוציאה שלימה בקליפתה, דיש לומר דילמא לא בלעא כיון שהיא שלימה בקליפתה. ואשכחינן תשובה לגאון קרוב לזה הענין, וזה נוסחה, מותר לישראל לאפות ביצה בפורני בזמן שהגוים צולין בה בשר נבילה, דכיון דהסיקה על פניה היא שורפת כל רוטב של בשר נבילה ומותר לצלות בה, וכיון דהיסקו מבפנים אין חוששין לגעולי נבלה וטריפה, וכל שהיסקו מבחוץ בכלי חרס אסור. הלכך האי פורנא מותר לישראל לצלות בה, וצריך לשהות אחר בשר נבלה עד שתתלבן ושורף את הרוטב, וכן לאפות ישראל לאחר צליית גוי בשר נבלה שיעורו בכך. והאי ביצה דאמרי' בהאי תשובה משמע (מינה) דבביצה בקליפתה עסקינן, דאי בלא קליפתה בכלי היא דאפי לה ולא בפני עצמה, ואע"פ שהביצה בקליפתה טעמא דשהא ישראל אחר צליית גוי עד שתתלבן ושורף את הרוטב, אבל לא שהא אסור, אלמא משמע מדברי גאון זה דבלעא ביצה בקליפתה, זה כתב הרב. ועדיין לא משמע מדברי גאון זה, דדלמא חייש שמא תשבר קליפתה או יהיו בה סדקין, דהתם ודאי איכא למימר דבלעא.
האי משחא שליקא דארמאי שריא, פשיטא למאי ניחוש לה וכו'. וכתב גאון ומשחא שליקא דארמאי בזמן הזה יצא עליהן שם שמזייפין בו ועושין בו כמה דברים טמאים של איסור ואליה וחלב של בהמה והוחזקו בכך ואסרנוהו, והוא הדין לחמאה שלוקה ושאינה שלוקה דארמאי דכיון שהוחזקו להיות מזייפין אסרנוהו. ונשאלה שאלה ובמקום שרגילים גוים לשבר את הזיתים ועדיין לא הגיעו ואין בהן שמן ולא טעם שבח אסורים או מותרים, וזיתים גדולים שנתנם במים אסורים או מותרים [ולמה] נאסרו במקום שאין מערבין בהן כלל. כך ראינו אם זיתים הללו כשהן כובשין אותן רגילין גוים לזלף עליהן יין וחומץ של יין, בין קטנים בין גדולים בין הגיעו בין לא הגיעו אסורים, ובמקום שאין מערבין בהם כלל מותרין, שלא אסרו חכמים אלא כבושין שדרכן לערב בהן יין או חומץ, שכך שנינו [ל"ה ע"ב] ואלו דברים של גוים אסורים ואין איסורם אסור הנאה ואחד מהן כבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ.
וכי אמרי' נותן טעם לפגם מותר דלא אסרינן התבשיל שנתבשל בקדירת גוים [דוקא דאיעבד] אבל לכתחלה אסור לבשל בקדירת גוים. מיהו צרכינן לעיין מי הוא נותן טעם לפגם, כי יש דברים דשמא נותנים טעם לשבח, ואין לנו לומר נ"ט לפגם אלא במה שהזכירו רבותינו, אבל בקדירה שנתברר לנו שאינה בת יומא ונשתהא שלא בישל בה עד לאחר שעברה יומא נ"ט לפגם הוא ומותר אפילו הוה התבשיל שבישל בה ביומא תבשיל של שבח ומוטעם, מ"מ כיון שנשתהא אותו הטעם יום אחד פגום הוא, וכך אנו סוברין.
ואהיני שליקי דארמאי חליי ודאי שרו, מרירי ודאי אסירי, מציעאי איבעיא לן מיניה דרב אסי ופשט דלוי אסר. שתיתא דטלפחי בין בחלא בין במיא אסירי, אבל דחיטי ושערי דלא עבידי ביה חלא שריין, דהא בנהרדעא מפקי צני צני לשוקא ולא חיישי למאן דאסר. וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן, אבל בידוע אסורין אפילו בהנאה, ור' יוחנן אמר אפילו בידוע נמי מותר בהנאה, וק"ל כחזקיה דאין הלכה כתלמיד במקום הרב.
<h2>דף לט.</h2>
החילק דהיא סולתנית אסורה מפני שערבונין עולה עמה, ות"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והאפיין מותר. וקורט של חלתית משום דמפסקי ליה בסכינא אסור, דאגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה לשמנונית דסכין והוה ליה נ"ט לשבח ואסור. עבדיה דר' לוי הוה מזבין חלתיתא בשוקא כי נח נפשיה דר' לוי אתו ושיילוה לר' יוחנן מהו למזבן מיניה, אמר להו עבדו של חבר הרי הוא כחבר. [ואשת חבר הרי היא כחבר, ובתו של חבר הרי היא כחבר] חבר שמת בניו ובנותיו ואשתו הרי הן בחזקתן עד [שיחשדו, וכן חצר שמוכרין בה תכלת הרי היא בחזקתה עד] שתפסל. אמר רב ח'ב'י'ת' אסור בחותם אחד, ח'מ'פ'ג' מותר בחותם אחד. ח'ב'י'ת', חתיכת דג שפרשנו בהלכות דגים וחגבים בענין חתיכת דג שאין בה סימן, בשר פרשנוהו בהלכות חלב ודם דאמר רב [חולין צ"ה ע"א] בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, יין כמפורש בהלכות יין נסך שצריך חותם בתוך חותם, תכלת כמפורש בפרק התכלת [מ' ע"א] אדייסקי ניקום ונסמוך וצריך חותם בתוך חותם. ת"ר אין לוקחין י'מ'ח' מ'ח'ג' בסוריא אלא מן המומחה, לא יין ולא מורייס ולא חתיכת דגים שאין בהן סימן ולא מלח סלקונדרית ולא חלתית ולא גבינה אלא מן המומחה. וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר, מסייע ליה לר' יהושע בן לוי דאמר שיגר לו בעה"ב מותר, מאי טעמא בעה"ב לא שביק היתרא ואכיל איסורא, וכי משדר ליה ממאי דאכיל משדר ליה.
<h2>דף לט:</h2>
מלח סלקונדרית אסרו חכמים, אבל שאר מלחא [לא] אסורא. ומלח שמלחו בה בשר נבלה ודאי אסורא, וספק מלח אם נשתנה מראה שלה משאר [מראות] מלח הנוהג באותו מקום מילתא צריכא עיונא.
ואלו מותרים באכילה חלב שחלבו גוי וישראל רואהו [וכו']. תנינא להא דת"ר יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב ומביא [לו] ואינו חושש. היכי דמי אי לימא דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא, אי דאיכא דבר טמא אמאי, לעולם דאיכא דבר טמא בעדרו וכי קאי חזי ליה, כי יתיב לא חזי ליה, [מהו דתימא כיון דכי יתיב לא חזי ליה] ניחוש דילמא מייתי [דבר טמא] ומערב ביה קמ"ל, כיון דאי קאי חזי ליה ארתותי מרתת ולא מערב. והדבש, דבש למאי ניחוש ליה וכו'. וטרית שאינה טרופה, וציר שיש בה דגה, ת"ר איזהו ציר שיש בה דגה כל שכילכית אחת או שתי כילכיות שוטטות בה, השתא אחת שרי שתיים מיבעיא, ל"ק כאן בפתוחות כאן בסתומות, שתיים בסתומות, אחת בפתוחות. איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראש ושדרה נכר, ורב נחמן אמר ראש או שדרה. אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה נכר לכל אחת ואחת. אמר רב ברונא אמר רב קרבי דגים ומעי דגים אין נלקחין אלא מן המומחה. אין שם מומחה מאי, אמר רב הונא עד שיאמר אני מלחתים.
ודבש דבורים שעושין ממנו שכר אם בשאר ימות השנה מותר לשתות ממנו ואין בו משום געולי גוים ולא משום בשולי גוים, שכך אמרו חכמים ואלו מותרים באכילה חלב שחלבו גוי [וישראל רואהו] והדבש, ואמרי' האי דבש למאי ניחוש ליה אי משום בשולי גוים נאכל כמות שהוא חי הוא, ואי משום געולי גוים נ"ט לפגם הוא, אי משום איערובי מסרח סרח הלכך מותר לכתחלה.
<h2>דף מ.</h2>
ת"ר כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים, ואלו הן סימני ביצים כל שכודרת ועגולגולת וכו' עד ביצת השרץ. וזיתי גלוסקא המגולגלין אע"פ דרפו טובא, מהו דתימא חמרא רמא בהו, קמ"ל דהני מחמת משחא דנפיש בהו רפו.
<h2>דף מ:</h2>
החגבים הבאים מן הסלולה אסורין מן ההפתק מותרין. ת"ר החגבים הקפרסים והקפלוטות הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותרים, והנמכרין בסלולה לפני חנוני אסורין מפני שמזלף עליהן יין. וכן יין תפוחים הבא מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותר, והנמכר בקטליזא לפני חנוני אסור, מפני שמערב בו את היין. הני חגבים דקתני הכא כבושין נינהו ולא שלוקין ולפיכך מותרים, אבל שלוקין אסורים. ודייקינן מדקתני לה גבי קפרסין וקפלוטות דכבושים נינהו, ועוד דייקינן מהא דאמר רב ברונא אמר רב [ל"ח ע"א] גוי שהצית אור באגם כל החגבים שבו אסורים, והוינן בה אי משום בשולי גוים כי האי גונא מי אסיר, כלומר שהגוי לא נתכוין לבשלם, מכלל שאם נתכוין לבשלם ודאי אסירי.
כל הצלמים אסורין וכו'. הצלמים אלו שנחלקו ר' מאיר וחכמים אינן צורה שעל הכלים או מטבעות, אלא צלמים ממש שהן נעשים מעצים או ממיני מתכות ונמצאים על פתחי מדינות, ובהא פליגי ר' מאיר ורבנן כגון דלא קים לן אם היו נעבדים אם לאו, ולאסרינהו בהנאה הוא דפליגי, דר' [מאיר] סבר אסור כיון דחזא ר' מאיר שבמקומן כל הגוים הדרים שם היו עובדים כל הצלמים פעם אחת בשנה, ור' מאיר לטעמיה דחייש למיעוט וגזר שאר מקומות אטו אותו מקום, ורבנן לא חיישי למיעוט ולא גזרו שאר מקומות אטו אותו מקום. ובאנדרטי של מלכים שנינו ובעומדים על פתח מדינה, ודברי רבא [מ"א ע"א] כלישנא בתרא מחלוקת בשל כרכים אבל של כפרים ד"ה אסורים דלמפלחינהו עבדי להו.
<h2>דף מא.</h2>
המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין, מצא תבנית יד [או] תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד. אמר שמואל אפילו שברי ע"ז, והא אנן שברי צלמים תנן, הוא הדין דאפילו שברי ע"ז, והא דקתני שברי צלמים משום דקא בעי למתני סופא מצא תבנית יד [או] תבנית רגל הרי אלו אסורים מפני שכיוצא בהן נעבד. וסופא גופא אמאי אסורים הא שברים נינהו, תרגומא שמואל בעומדים על בסיסן, שהן כמי שנעשו מתחילה לכך ולא כמו שנשברו. איתמר ע"ז שנשברה מאיליה ר' יוחנן אמר אסורה וריש לקיש אמר מותרת וק"ל כר' יוחנן. אפרוחים שקננו בעצי אשרה ואין צריכין לאמן מותרים, אבל ביצים ואפרוחים שצריכין לאמן אסורין. ולדעתי הכותב כיון דק"ל כר' יוחנן דאמר ע"ז שנשתברה מאיליה אסורה היכי אמר שמואל אפי' שברי ע"ז מותרים. ותירוצא דהא מילתא דהא דאמר רבי יוחנן נשתברה מאיליה אסורה כגון שאנו יודעים שלא נשתברה ע"י אדם אלא נפלה מאיליה ונשתברה, אבל הא דאמר שמואל שברי ע"ז מותרים כי הא דתניא [מ"ב ע"א] מצא [צורת] דרקון וראשו חתוך ספק גוי חתכו ספק ישראל חתכו מותר, והא דאמרי' לקמן [מ"ט ע"ב] איתמר ע"ז שנשתברה מאיליה אמר רב צריכה לבטל (על) כל קיסם וקיסם, ושמואל אמר אין ע"ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה, נימא בהא קמיפלגי דמר סבר עובדין לשברים, ומר סבר אין עובדין לשברים, כלומר לימא בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש קא מיפלגי, ותרצינן לא דכ"ע עובדין לשברים והכא בשברי שברים קמיפלגי, ואי בעית אימא דכולי עלמא שברי שברים מותרים והכא [בע"ז] של חוליות והדיוט יכול להחזירה קמיפלגי, מר סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה לא בטלה, ומר סבר דאין ע"ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה דהיינו אורחה, אבל הא כיון דלאו היינו אורחה לא, ואם אין הדיוט יכול להחזירה כיון דשברי שברים היא בטלה.
<h2>דף מב:</h2>
המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון וכו'. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי פעם אחת הייתי מהלך עם ר' אלעזר [הקפר] ברבי ומצא טבעת ועליה [צורת] דרקון, מצא גוי קטן ולא אמר לו כלום, מצא גוי גדול ואמר לו בטלה, ולא בטלה, הכהו על סנטרו ובטלה. שמע מינה תלת, ש"מ גוי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו, וש"מ גוי מבטל ע"ז בעל כרחו, וש"מ היודע בטיב ע"ז ומשמשיה מבטל ושאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשיה אינו מבטל. ונ"ל הכותב שקודם שהגביהה מן הקרקע חתך גוי את ראש אזנה או ראש חוטמה דהא אמרי' [מ"ב ע"א] אי מגבה לה [ישראל] הוה לה ע"ז ביד ישראל ואין לה בטלה עולמית. וצורת דרקון כל שיש לו ציצין בין פרקי צואר. ובמוצא אינו אסור אלא צורת חמה וצורת לבנה וצורת דרקון, ובעושה כתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום, בין במדור העליון בין במדור התחתון, בין שאפשר לעשות כמותן בין שאי אפשר לעשות כמותן, כגון בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם וכו' ולהתלמד מותר, וכן היה עושה רבן גמליאל. וטבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה, חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה משום חשדא, ובי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דהוה ביה אנדרטא, רבים שַני. והלכה כרשב"ג שעל המבוזים מותרים ושעל המכובדים אסורים.
<h2>דף מח:</h2>
לא ישב בצלה וכו', היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור. ואי איכא דרכא אחרינא אינו עובר לכתחלה, ואי ליכא דרכא אחרינא עובר לכתחלה. והלכה כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר, [מ"ט ע"ב] והלכה כר' אליעזר דאמר יוליך הנאה לים המלח, ולא כרבנן דאמרי אין פדיון לע"ז. ההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דחמרא דסתם יינן בחמריה, אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה שקול ארבעה זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא, ואידך תשתרי לך בהנאה. כיצד מבטל[ה] קרסם וזרד וכו' שיפה לצרכה אסורה. ואותן שפויין מותרין.
<h2>דף נג.</h2>
הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהן ע"ז אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר, ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח. ואלו דברים אסורין ואיסורן איסור הנאה וכו', חומץ שלנו ביד גוים אינו צריך חותם בתוך חותם, וכן יין מבושל ביד גוים אין צריך חותם בתוך חותם, וחרס הדרייני אסור לסמוך בו כרעי המטה דרוצה בקיומו ע"י ד"א אסור.
<h2>דף נט.</h2>
ותרמוסא דשליק ליה גוים ללישנא דנאכל כמות שהוא חי אסור אפילו לבני תורה, ללישנא דעולה על שולחן מלכים לעמי הארץ [אסור, לבני תורה] שרי.
<h2>דף עה:</h2>
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן, והשפוד והאסכלא מלבנן באור, הסכין שפה והיא טהורה. תנא וכולן צריכין טבילה במ' סאה, ואפילו כלים חדשים דהא ישנים ולבנן כחדשים דמו ובעי טבילה, וכלי מתכות וכלי סעודה אמורים בפרשה, ובלקוחין כמעשה שהיה במדין. וקא פריש גאון שנלקחו במלחמה ונעתקו לגמרי מרשות זה לרשות זה, אבל בשאולין חדשים אין צריכין טבילה. וכך פי' שאלו שאולין וחדשים הוא ולכך אין צריכין טבילה והגעלה. ומשמע לדבריו שאלו היו ישנים נהי דלא בעו טבילה, הגעלה בעו שאינו מותר להשתמש בהן לאלתר עד שיגעילם, אבל חדשים שאולים משתמש בהן לאלתר דלאו הגעלה בעו ולאו טבילה [בעו], הגעלה לא בעו דחדשים נינהו, וטבילה לא בעו דשאולים נינהו, אבל הרב מתקשה מאוד בזה הדבר. וכלי זכוכית ככלי מתכות דמיין. ומשכנתא בעיא ולא אפשיטא. וקוניא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר כתחלתו וחד אמר כסופו, דלבסוף מחפו להו במיני מתכות, ובעו טבילה דהא אמרי' והלכתא כסופו. וקשיא לרב איך יצא דבר זה מכללא דק"ל כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל [פסחים ע"ד ע"ב] וקאמר דצריכא עיונא. ולדעתי הכותב הרי הוא כהרבה דברים דק"ל [עירובין מ"ו ע"ב] ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה והלכה כר' יוסי מחבירו וכר' עקיבא מחבירו וכרבי מחבירו ויש מקומות שאין הלכה כמותן, הכי נמי כללא דק"ל כרב אחא ורבינא לבר מדקבע הלכתא התלמוד. וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל עד שלא הגעיל עד שלא לבן תני חד אסור ותניא אידך מותר, ל"ק הא כמ"ד נ"ט לפגם אסור הא כמ"ד נ"ט לפגם מותר, וקיימא לן כמ"ד מותר.
<h2>דף עו.</h2>
השפוד והאסכלא מלבנן באור, עד שתשיר קליפתן, הסכין שפה והיא טהורה. אמר רב הונא ונועצה עשרה פעמים בקרקע, אמר רבא ובמקום קשה, אמר רב (הונא) [כהנא] ובסכין יפה שאין בה גומות, ואית דגרסי פגימות. תניא נמי הכי סכין יפה שאין בה גומות נועצה עשר פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן. והאי מילתא לא חזי לן בה מידי לרבואתא, מיהו [פירושא] דאיתחזיא [לן] בה לעניות דעתין דאמרי' במתני' שפה והיא טהורה דענין שפה היא כמו טחינה וכדאמרי' [מ"ט ע"ב] היא ושפאיה מותרים, ומתרגמינן נמי ואכות אותו טחון ושפית יתיה בשופינא, ובא רב הונא [ואמר] שזה השפוי הוא באבן או במשחזת או בזולתו צריך נמי שתהא נועצה עשרה פעמים בקרקע, וזו הנעיצה בקרקע מכלל השפוי הוא, דאי אמרת כי במשנה לשון שפה באבן או במשחזת ובא רב הונא והוסיף שגם [צריך] עדיין יותר מזה שתהא נעוצה עשר פעמים בקרקע, היכי פליג רב הונא והוסיף על מתני', אלא ודאי נעיצה זו שאמר רב הונא מכלל השפוי שאמרה המשנה, כי עקר השפוי הוא שנועצה עשרה פעמים בקרקע, וזה עקר השפוי ואין צריך שפוי אחר ממעשה דמר יהודה דלקמן, ולא בא רב הונא אלא לפרש המשנה, והוסיף רבא בפירוש שבמקום קשה צריך להיות כי לא נגמר השפוי ששנה במשנה אלא בזה, והוסיף נמי רב כהנא שלא נאמרו דברים אלו אלא בסכין יפה שאין בה גומות, ובא רב הונא בריה דרב יהושע לפרש שלא נאמרו דברים הללו שדי לסכין בכך אלא לאכול [בה] צונן, אבל לאכול [בה] רותח צריך הגעלה ברותחין בכלי ראשון הסכין וקתו, וכדמפרשי' בפסחים [ל' ע"ב] כדאמרי' והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון.
